יום שבת, 7 בנובמבר 2009

גל במנולקר- מונולגים :@

"נקמתו של סבל" - מאת יהושע בר יוסף

1. מונולוג למך הסבל-

אני מאוד חזק כך אומרים עליי הבריות "סבל רב כוח המסוגל להתחרות בעוז שריריו גם עם חמור פרד". כן, אני יכול לעשות זאת. אני מקווה שעם כול הנאמר עליי, מעסיקי "זלמן התורכי" יוכל לתת לי עבודה ראויה וקשה, כך אוכל לקבל כסף רב בכדי לפרנס את משפחתי.

אני רק מקווה שזאת לא תהיה עבודה ארוכה בחוץ כי עכשיו "יום סתיו חם" ואני לא רוצה לחזור לבית הבד מזיע כולי כדי שהפלאחים העצלנים האלו יצחקו עליי!!! הרי הם חושבים שאני "דמוי קוף", וחושבים עליי שאני תמים ועצלן. איזה אנשים שופטים בן- אדם לפי מראהו.

טוב, הגעתי "לבית הבד, שבכפר עין הזיתים", אהה כולם פתאום עובדים בנחת מה קרה? משאירים את העבודה הקשה לי? נראה אותם חכמים שכמותם.

(אחרי העברת החביות)

לא ידעתי שבסוף אגמור כך. אחרי "חמש שעות של עבודת פרך" אני עומד פה מובך, כשהפלאחים חסרי המעשה, עומדים ומרשים לעצמם לצחוק עליי ולהגיד שאני " נראה אותה שעה כמין חבית המתגלגלת על שתיים".

זלמן, זלמן כמה שנאה צברתי אלייך בשנים האחרונות אתה פשוט לא מדמיין. כול הזמן סבלתי אותו ואת ההתנהגות שלו והתייחסתי יפה ובנועם, לאנשים שכבודם יותר גדול משלי. הרי אני יודע כי "אסור לו לסבל עלוב, להתחצף נגד אדוניו, ומה גם להרים יד לעברו".

אני אתמקח איתו על המחיר שיראה מה זה.

בשליק וחצי הוא מציע לי מי הוא חושב שהוא. אוקי, הבנתי אותו הוא רוצה לשחק בוא נשחק!!! צוחק מי שצוחק אחרון זלמן.

יש לי רעיון עם כול עלילותיו של זלמן אוכל אני להסתדר עם אנשי צפת הנחמדים, זלמן בוא נלמד אותך לקח.

2. מונולוג זלמן התורכי-

(רגע לפני התקף הלב)

מי זה האיש העומד בשער "כמין צל קפוא ניצב שם" הוא דומה ל, ל, ללמך, אוי מה הוא רוצה זה? גם ככה בגללו "יריביי הישנים תיבלו פרשה זו בתבלין מפולפלים וממולחים, ופלוני אלמוני אף חיבר שיר היתולים לכבוד המאורע, שהושר בפי ילדי הרחוב". איני יודע מה כוונותיו .

ה' בבקשה תעזור לי. אני חסר ישע. למה הייתי צריך לצחוק עליו מול הפאלחים, למה הוא הלך וסיפר ?

טוב, אני אתעמת איתו וזהו. זאת הדרך הטובה ביותר לגמור את הסיפור.

(כעבור שלוש שעות המשך המונולוג של זלמן מתקיים למעלה בשמיים אחרי מותו)

אוי לא. מה קרה לי ? מה זה כול השחור הזה, איפה אני? איפה אשתי וילדי ? ואיפה למך ? כבר לילה ? הרי לפני שנייה "ישב זלמן התורכי לבדו בחנותו הגדולה, ספר החשבונות פתוח לפניו ועיניו תוהות בחלל הריק ומחשבות משונות על עולם הזה ועולם הבא מרפרפות בקרבו."

ליבי "עצר בבת אחת דפיקותיו וראשו צנח מתו ל ספר החשבונות הפתוח".

כול מה שרציתי שיקרה מהסיפור, הזה קרה בדיוק "ההפך ממה שפילל". רק רציתי להעלות את מעמדי החברתי ותראו איפה אני עכשיו ?

רגע, ומה היה סופו של למך ? הרי הוא זה שגרם למותי, הוא הבהיל אותי, היש צדק בעולם זה ?

הרי למך הוא זה ש" סירב לקבל שני הנפוליונים שהציע לו בשכר עמלו, בטענה שלא עשה כול עבודה למעני."

מה יהיה עכשיו, מה יקרה לי ? האם יש לי עוד תקוות או דרך לתקן את מעשיי, למה , למה בכלל גאוותי גברה עליי ?

מונולוגים | דניאל שירייב

למך:

עוד יום עבר. יום ארוך של עבודה ועשייה. עבודתו של סבל לעולם לא נגמרת. אבל לצערי, ישנם אנשים שמקשים עוד יותר על המשימה שלי: להעביר בבטחה חפץ מנקודה לנקודה. אנשים מסויימים, כמו זלמן התורכי, לדוגמא. הבוקר, הוא הטיל עליי משימה שגם בהמה תתקשה לעשות, והיא לגלגל בזהירות חביות במורד ההר התלול. לעולם לא אוכל לסרב לפקודת אדוני, ויצאתי לעבודה. תחילה, המטלה נראתה כבלתי-אפשרית בעליל. שעה אחר שעה תחת החום הנוראי של הקיץ הישראלי, עבדתי בחריצות של נמלה, כבעל עצבים של מכונה. לקראת הסיום, החלו במוחי לעלות השראות: וכמה ישלם לי היום מעסיקי "הנדיב" זלמן? האם יהיה זה השכר הרגיל שלי, חצי בשליק? לא, אהיה חוצפן ואבקש פי ארבעה! והנה, אני רואה באופק קבוצה של פלאחים, וביניהם זלמן התורכי, מחכים לחביות. צחוק רם מתגלגל מפיהם. איני מבין מה מצחיק מראהו של אדם עובד.
"גש נא, ידידי" ביקש זלמן התורכי, בקול מלגלג משהו.
"הנני כאן, והחביות גם הן" השבתי.
"אנכי רואה, ומוכן לשלם..." המשיך זלמן.
"עבודה קשה עשיתי, קשה מאוד" הוספתי.
"אנחנו רואים. ומריחים..." אמר אחד הפלאחים, וצחוק עז נשמע מהקבוצה.
"ובכן, כמה אתה חושב שמגיע לסבל פשוט על עבודה לא פשוטה שכזו?" שאל זלמן בחיוך.
" שני בשליקים, לא פחות!", ראיתי את פני זלמן מחווירים. הוא לא מוכן לשלם?
"ובבשליק אחד לא תסתפק?" זלמן שאל בפליאה.
את הזעם והעלבון שהרגשתי לא אוכל להעביר במילים.

זלמן:
אני גמור. אין לי ולא לקוח אחד, אני מוחרם מבחינה כלכלית וחברתית בצפת וביושבים השכנים. והסיבה? איש אחד בלי חוש הומור ובלי בושה. למך שמו. היום, ביקשתי מאותה חיה להעביר לי חביות ריקות מצפת לבית בד סמוך. משימה קשה, שאין בכוחו של סבל פשוט לעשות. אפילו תכננתי לשלם לסבל פי 10 מהמחיר שהוא הציע. ובכן, לאחר שהעביר את החביות במשך כ-5 שעות, הוא הגיע לבסוף אלי ואל הפלאחים ידידיי. המראה של בהמת-אדם מגושמת, עגלגלה, שעירה, מזיעה כמו למך היה מצחיק כל אדם, וכך קרה. צחקנו קצת, והתחלנו במשא ודין. נתתי ללמך להחליט מה לדעתו השכר ההולם. כששמעתי, חשבתי שלמך מתבדח איתי. "שני בשליקים, לא פחות!". שני בשליקים? זה המחיר הרגיל לסבל שמעביר משא קטן בצפת, במרחק שלא עולה על קילומטר אחד. כאמור, חשבתי שלמך התבדח, והשבתי "ובבשליק אחד לא תסתפק?". התגובה הקיצוניתשל למך הייתה לא צפויה בהחלט. ראשית, החזיר את החביות בחזרה לצפת. שם, סיפר את סיפורו, וכנראה שגם תיבל אותו קצת ברגשות הכעס שלו. אנשי צפת הנאורים יצאו לטובת החלש, ומאז, אני נחשב לאדם חסר רגישות, קמצן, ללא חוש הומור, שאין לעשות איתו עסקים. כששמעתי את ששעה למך לתדמית שלי, מיהרתי להציע פיצוי, "להשתיק" את דעת הקהל. למך סירב לקבל משכורת שמספיקה למספר חודשים! אכן, למך יודע לנקום בחוכמה.