יום שבת, 7 בנובמבר 2009

מונולוגים | דניאל שירייב

למך:

עוד יום עבר. יום ארוך של עבודה ועשייה. עבודתו של סבל לעולם לא נגמרת. אבל לצערי, ישנם אנשים שמקשים עוד יותר על המשימה שלי: להעביר בבטחה חפץ מנקודה לנקודה. אנשים מסויימים, כמו זלמן התורכי, לדוגמא. הבוקר, הוא הטיל עליי משימה שגם בהמה תתקשה לעשות, והיא לגלגל בזהירות חביות במורד ההר התלול. לעולם לא אוכל לסרב לפקודת אדוני, ויצאתי לעבודה. תחילה, המטלה נראתה כבלתי-אפשרית בעליל. שעה אחר שעה תחת החום הנוראי של הקיץ הישראלי, עבדתי בחריצות של נמלה, כבעל עצבים של מכונה. לקראת הסיום, החלו במוחי לעלות השראות: וכמה ישלם לי היום מעסיקי "הנדיב" זלמן? האם יהיה זה השכר הרגיל שלי, חצי בשליק? לא, אהיה חוצפן ואבקש פי ארבעה! והנה, אני רואה באופק קבוצה של פלאחים, וביניהם זלמן התורכי, מחכים לחביות. צחוק רם מתגלגל מפיהם. איני מבין מה מצחיק מראהו של אדם עובד.
"גש נא, ידידי" ביקש זלמן התורכי, בקול מלגלג משהו.
"הנני כאן, והחביות גם הן" השבתי.
"אנכי רואה, ומוכן לשלם..." המשיך זלמן.
"עבודה קשה עשיתי, קשה מאוד" הוספתי.
"אנחנו רואים. ומריחים..." אמר אחד הפלאחים, וצחוק עז נשמע מהקבוצה.
"ובכן, כמה אתה חושב שמגיע לסבל פשוט על עבודה לא פשוטה שכזו?" שאל זלמן בחיוך.
" שני בשליקים, לא פחות!", ראיתי את פני זלמן מחווירים. הוא לא מוכן לשלם?
"ובבשליק אחד לא תסתפק?" זלמן שאל בפליאה.
את הזעם והעלבון שהרגשתי לא אוכל להעביר במילים.

זלמן:
אני גמור. אין לי ולא לקוח אחד, אני מוחרם מבחינה כלכלית וחברתית בצפת וביושבים השכנים. והסיבה? איש אחד בלי חוש הומור ובלי בושה. למך שמו. היום, ביקשתי מאותה חיה להעביר לי חביות ריקות מצפת לבית בד סמוך. משימה קשה, שאין בכוחו של סבל פשוט לעשות. אפילו תכננתי לשלם לסבל פי 10 מהמחיר שהוא הציע. ובכן, לאחר שהעביר את החביות במשך כ-5 שעות, הוא הגיע לבסוף אלי ואל הפלאחים ידידיי. המראה של בהמת-אדם מגושמת, עגלגלה, שעירה, מזיעה כמו למך היה מצחיק כל אדם, וכך קרה. צחקנו קצת, והתחלנו במשא ודין. נתתי ללמך להחליט מה לדעתו השכר ההולם. כששמעתי, חשבתי שלמך מתבדח איתי. "שני בשליקים, לא פחות!". שני בשליקים? זה המחיר הרגיל לסבל שמעביר משא קטן בצפת, במרחק שלא עולה על קילומטר אחד. כאמור, חשבתי שלמך התבדח, והשבתי "ובבשליק אחד לא תסתפק?". התגובה הקיצוניתשל למך הייתה לא צפויה בהחלט. ראשית, החזיר את החביות בחזרה לצפת. שם, סיפר את סיפורו, וכנראה שגם תיבל אותו קצת ברגשות הכעס שלו. אנשי צפת הנאורים יצאו לטובת החלש, ומאז, אני נחשב לאדם חסר רגישות, קמצן, ללא חוש הומור, שאין לעשות איתו עסקים. כששמעתי את ששעה למך לתדמית שלי, מיהרתי להציע פיצוי, "להשתיק" את דעת הקהל. למך סירב לקבל משכורת שמספיקה למספר חודשים! אכן, למך יודע לנקום בחוכמה.