יום שלישי, 27 באוקטובר 2009

חן גובזמן - מונולוגים

למך:

קם בבוקר ומצפה לעוד יום עבודה קשה , ארוך ומתיש. אך, אני לא מתייאש . אני קם ברוח טובה לבצע את עבודתי המפרחת. היום זלמן התורכי פגע בכבודי אחרי כול העבודה הקשה שאני, לבדי עשיתי, עבודה שאפילו 3 סבלים לא יכולים לעשותה - גלגלתי את החביות במורד ההר במשך 5 שעות של לכלוך , זעה וסבלנות. ולאחר מכן כשהבאתי אותן אל הפלחים , הם צחקו. ואני בטיפשותי לא הבנתי מדוע .
זלמן , מעסיקי , ניגש אליי והבעתו הייתה אדומה מרוב צחוק ושלי מרוב זעם שבקע ממעמקי נשמתי.
"כמה כסף חושב שעליו לשלם לך, למך ידידי, עבור העבודה שעשית?"
חשבתי , ורציתי לבקש מזלמן קצת יותר בגלל שזו הייתה עבודה הכי קשה, לטעמי, משאר העבודות שעשיתי. לכן חישבתי בחישוב פשוט ואולי קצת מוגזם:

"שני בשליקים, פרוטה לא פחות"
ראיתי את זלמן מחוויר - כול פניו שהיו אדומים לפני דקות אחדות הפכו בין רגע ללבנים כסיד. נבהלתי וחשבתי שאולי אני הגזמתי. לאחר ענה לי: "ואתה לא תסכים לקבל רק בשליק אחד?"
כעסתי , ולקחתי את עלבונו עד למעמקיי נשמתי .

זלמן:

כשראיתי אותו עומד מול הדלת נבהלתי, ליבי הלם כמו שמעולם לא הלם . מבטו היה חד כסכין והרגשתי שאני הולך למות. הכול התחיל מבדיחה מגוחכת שאפילו למך הטיפש לא היה מסוגל להבינה. ספר החשבונות שהיה בידי היה ריק והיה רק צד מלא אחד - החובות. בעקבות כעסו של למך, למך גלגל חזרה את החביות . אינני מבין את תגובתו הקיצונית , אלמלא הייתי עוצר אותו ומסביר לו את בדיחתי. אך מאוחר מידי . במשך דרכו של למך הוא סיפר לאנשי צפת את סיפורו מנקודת תצפיתו והם היו בעד למך הטיפש שכעסו היה לחינם. כיום אני בקושי מרוויח ואני מרושש, ויש לי אישה ושלושה ילדים להאכיל ולפרנס. ולסוף, ליבי דם.